פסק-דין בתיק ע"א 6499/05

1.         בית משפט השלום בירושלים (סגנית-הנשיא, כב' השופטת רבקה פרידמן-פלדמן) דחה את תביעת המערער נגד המשיבות לתשלום פיצויים בגין תאונה שהתרחשה, לטענת המערער, ביום 20.1.87 במסגרת עבודתו כפועל בנין אצל המשיבה 2, שהינה חברת בת של המשיבה 1. המשיבה 3 הינה מבטחת האחריות של המשיבות 1 ו-2. בית המשפט דחה את גרסת המערער באשר לאופן התרחשות התאונה, ויחד עם זאת קבע כי במועד הנטען התרחשה תאונת עבודה, אף כי במתכונת שונה מן הנטען, וכי המערער נחבל בה בגבו. קביעה זו לא הצילה את התביעה מדחייה, משום שנסיבות התאונה כפי שנקבעו על ידי הערכאה המבררת לא נראו לה חורגות מהסיכונים הרגילים והסבירים המצויים במקום עבודתו של פועל בנין, והרי מעביד אינו חב אלא בגין נזק שנגרם לעובד בעבודתו כתוצאה מסיכון שאינו רגיל ואינו סביר.  

המערער תוקף הן את הקביעה העובדתית והן את הקביעה המשפטית שבפסק הדין. במישור העובדתי, טענת המערער היא כי היה על בית המשפט לקבל את גרסתו בדבר אופן קרות התאונה. לחלופין נטען, כי פסק הדין שגוי מבחינה משפטית אף אם תאומץ הקביעה העובדתית שבו, שגם היא תולה את התאונה בסיכון בלתי-סביר הנוצר במקום העבודה באופן המקים אחריות של המעביד.

המשיבות מסכימות לתוצאת פסק הדין, אך לא לממצא העובדתי הכלול בו בדבר התרחשות התאונה. לדעת המשיבות, לא הוכח כי המערער היה מעורב בתאונת עבודה כלשהי, ולא רק בתאונת העבודה אותה תיאר בפני בית המשפט. לכן, דין התביעה להידחות גם אם ערכאת הערעור תסבור, בניגוד לדעת הערכאה הקודמת, כי תאונת עבודה כפי שנקבעה בפסק הדין מטילה אחריות על המעביד.

2.         גרסתו של המערער, כפי שהוצגה בכתב התביעה ובעדותו, היתה שהוא נחבל בגבו כתוצאה מנפילתו לאחור בעת שעלה על ערמת חצץ כשבידיו שק מלט במשקל של 50 ק"ג. קודם לכן ביקש ממנו מנהל העבודה באתר הבניה להעביר שקי מלט ממקום ריכוזם בחלק השמאלי של חצר האתר, למערבל בטון שניצב באמצע החצר. בין מקום ריכוז שקי המלט לבין המערבל הפרידו ערימות גדולות של חצץ. המערער העביר 2 עד 4 שקי מלט, ובעודו מבצע את ההעברה הבאה עלה על ערימות החצץ, איבד את שיווי המשקל ונפל לאחור כששק המלט מוחזק בשתי ידיו צמוד לחזה ונופל עליו.

3.         דחיית תיאור זה של המערער נומקה בפסק הדין בסתירות שנמצאו בין הגרסאות אותן מסר בהזדמנויות שונות. הסתירות נוגעות הן לעניין נסיבות הפגיעה עצמה והן לעניין פרטים נלווים לאירוע, כגון קיומן של מריצות באתר, זהות הגורם שהורה למערער להרים את השק, והימצאות פועלים נוספים שהיו עדים לאירוע. בד בבד, המערער לא הציג עדות חיצונית, פרט לעדותו שלו, באשר להתרחשות התאונה. על בסיס תשתית ראייתית שכזו  לא היה מוכן בית משפט קמא לסמוך על דברי המערער; ואנו לא מצאנו עילה להתערב בקביעה זו. התערבות שכזאת לא תעלה בקנה אחד עם הכלל המפקיד את ההכרעה בשאלות עובדתיות בידי הערכאה השומעת את העדויות, ומגביל את התערבותה של ערכאת הערעור למצבים יוצאי דופן בהם קביעת הערכאה המבררת נוגדת בעליל את חומר הראיות או אינה מתיישבת עם ההיגיון. כדבר הזה אין לומר על הכרעתו העובדתית של בית משפט קמא במקרה דנן.

4.         כאמור, דחיית גרסתו של המערער לא מנעה מבית משפט קמא לקבוע כי ביום 20.1.87 המערער אכן נפגע בגבו מתאונת עבודה. לפי הממצא שנקבע בפסק הדין, הפגיעה נגרמה בעקבות הרמת שק מלט, ולא בעקבות נפילת המערער על ערימת חצץ. ממצא זה נסמך על הגרסה הראשונית של המערער, על עדות פועל נוסף שעבד יחד עמו ביום האירוע (יחיא דאוד עיסא), ועל המסמכים הרפואיים המתייחסים לפינוי המערער מאתר הבניה באמבולנס ולטיפול שניתן לו מיד לאחר מכן בבית החולים. אישוש נוסף לכך בא מהמומחה הרפואי אותו מינה בית המשפט (פרופ' ליברגל), שאישר בעדותו את עדיפותה ההסתברותית, מבחינה רפואית, של האפשרות התולה את פריצת הדיסק שנמצאה אצל המערער בהרמת שקי מלט על פני האפשרות הקושרת זאת לחבלה מקומית כתוצאה מנפילה. 

5.         טענתן של המשיבות כנגד ממצא זה היא, שבית משפט קמא לא היה רשאי לאמץ גרסה עובדתית שלא נטענה בפניו על ידי המערער. המערער עמד לכל אורך הדיון על כך שהפגיעה נגרמה לא כתוצאה מעצם ההרמה של השק, אלא כתוצאה מנפילתו על ערימת החצץ כשהשק בידיו. משנדחתה גרסה זו, טוענות המשיבות, היה הדיון צריך להסתיים בכך, ולא היה מקום למהלך שבו בית המשפט מגייס לטובת המערער תרחיש שהוא עצמו שלל אותו. 

על כך משיב המערער, כי התרחיש שהוכר בפסק הדין כגורם לתאונה איננו מנותק מהגרסה שלו, אלא מצוי בתוכה. הלוא גם הגרסה שלו מדברת על הרמה של שק מלט בהתאם להוראת מנהל העבודה. בית המשפט היה רשאי לברור מתוך דבריו מקטע אחד, לבסס עליו את סיבת הפגיעה, ולדחות את יתר חלקי הגרסה. מכל מקום, אין מדובר בקביעה שהפתיעה את המשיבות, שכן במהלך הדיון בבית משפט השלום הוצגו מסמכים שונים מהם ניתן להסיק קיומה של טענה בדבר התרחשות האירוע באופן הזה.

6.         מקובל עלינו כי נתבע שהתגונן כנגד גרסה עובדתית מסוימת והצליח להדוף אותה, עשוי להימצא זכאי לכך שבית המשפט יימנע מלהכריע את הדין כנגדו על יסוד גרסה עובדתית שונה, שהתגלתה מתוך חומר הראיות חרף התכחשות התובע לה. זכאות זו ניתנת לעיגון בדוקטרינות משפטיות שונות, בהן עקרון תום הלב (החל גם על ניהול הליכי משפט: בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449, 461-462) או העקרונות המשיקים בדבר השתק, ויתור ומניעות, המכוונים בין היתר להגנה על אינטרס ההסתמכות של המתדיינים ולמניעת שימוש לרעה בהליכי משפט (השוו רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, תק-על 2005(1)2711). יחד עם זאת, וחרף החשיבות של כל אותם שיקולים, אין בנמצא פתרון יחיד וגורף למצב בו ניתוח חומר הראיות חושף עובדה מוכחת, המיטיבה עם התובע, אף כי אינה תואמת את גרסתו שלו. כמשקל נגדי לאינטרסים העשויים להיפגע כתוצאה מביסוס פסק הדין על עובדה שכזאת ניצב אינטרס חשוב לא פחות של גילוי האמת והתאמת ההכרעה השיפוטית למציאות. בידוע כי:

 "המערכת המשפטית משתדלת היא להתאים, ככל האפשר, את עקרונותיה לאמת שבמציאות, והרשות השיפוטית מיישמת את דרכי בירורה כדי להגיע במידה מרבית לבירורה של האמת העובדתית" (בג"ץ 152/82 אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4) 449, 471).

האיזון בין האינטרסים הנוגדים הללו איננו קבוע מראש אלא הנו תלוי הקשר. על פי רוב, האיזון מושג באמצעות מבחן התולה עצמו במידת ההפתעה של הגרסה החדשה, וכפועל יוצא במידת הפגיעה בנתבע כתוצאה מההסתמכות עליה. כאשר הגרסה המאומצת בפסק הדין היתה ידועה לנתבע, ואף עלתה במהלך המשפט, גם אם לא מפי התובע, עשוי בית המשפט לומר כי הנתבע התגונן, או למצער ידע שעליו להתגונן, גם כלפיה, ולפיכך ביסוס פסק הדין עליה אינו גורם לו עוול או עיוות דין (השוו ע"א (ירושלים) 6380/05 כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ, תק-מח 2005(4) 9658, פיסקה 4; פסק-הדין אושר ברע"א 682/06 כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ, תק-על 2006(3) 167). דומה הדבר - אם נרצה, בהיקש - להוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, לפיה "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן"; וכן ההוראה הדומה בסעיף 216 לאותו חוק לגבי סמכותו של בית המשפט שלערעור. הוראות אלה אינן נעצרות בעובדות הפועלות נגד הנאשם. כלל דומה יושם בפסיקה לגבי טענת הגנה המתגלית מתוך הראיות אף בניגוד לקו ההגנה של הנאשם (ע"פ 261/83 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 570, 575; ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 632).

החידוש הטמון בביסוס ההכרעה על עובדות שלא נטענו על ידי התביעה או ההגנה רחב יותר מן הרשות הניתנת לבית המשפט לאמץ חלק מעדות מסוימת ולדחות את יתרתה, כאמור בסעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971: " סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות". כידוע, סעיף זה מתיר לבית המשפט ליטול עדות הנגועה בסתירות ו" לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט יתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם" (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 317). ההימנעות מפסילה גורפת של עדות שנמצאו בה דברי שקר מבוססת על ניסיון החיים לפיו " גם השקרן כולל בדבריו קטעי אמת, וכי גם דובר שעיקרי דבריו אמת מטבל דבריו לפעמים באמירה שאינה אמת, ועל בית המשפט לנסות ולהפריד בין אלו לאלו" (ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 459). לפיכך אפשרות פיצול העדות (בין אם מדובר בעדות אחת ובין אם מדובר בעדויות שונות של אותו עד על פני ציר הזמן) אינה מוגבלת להליכים פליליים ומוכרת גם בהליכים אזרחיים (ע"א 241/58 "אגד" (א.ש.ד.) בע"מ נ' סוקניק, פ"ד יג 589, 590; ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 263; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658). לעומת זאת, סעיפים 184 ו-216 לחוק סדר הדין הפלילי, וכן המקבילה ההלכתית שלהם לגבי טענת הגנה העולה מן הראיות בניגוד לגרסת הנאשם, הולכים צעד נוסף קדימה, שהרי אין מדובר בהם דווקא בנטילת חלק מתוך עדות, אלא אף באימוץ גרסה שכלל לא נטענה על ידי בעל הדין אשר לטובתו רואה בית המשפט לעשות בה שימוש. מאחר שיסודות הוויתור והמניעות חזקים בהרבה בתחום האזרחי מאשר בתחום הפלילי, מובנת הרתיעה מפני הרחבת הוראות אלה לתחום האזרחי. אף-על-פי כן, קיימים מצבים בהם גם סכסוך אזרחי יהלום אימוץ גרסה לטובת בעל דין שנמנע מלטעון אותה או שטען בניגוד לה. כך הוא הדבר " כאשר 'התעלמות' מצד בית-המשפט מן העובדות שהוכחו בפניו ודבקות מוחלטת בטיעונים שנבחרו על-ידי בעלי הדין תגרורנה עיוות דין; וגם זאת - רק לאחר שתינתן ליריב ההזדמנות המלאה להגיב" (י' קדמי, על הראיות (חלק שלישי, תשס"ד) 1669; ראו עוד ע"א 5341/93 י.ד. תעשיות חייגנים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 444, 451).

7.         המקרה שלפנינו מדגים בצורה מובהקת מצב שבו אימוץ הגרסה לה התכחש התובע במהלך המשפט משרת את עשיית הצדק ואינו גורם עוול לצד שכנגד. כך הוא הדבר, משום שהמשיבות היו מודעות לכל אורך הדרך לקיומה של גרסה זו, לרבות מפי המערער עצמו (קודם להגשת התביעה), התמודדו עמה, ולמעשה אף הודו בה.

המסמך הראשון מבחינה כרונולוגית הנוגע לעניין צורף לתצהיר עדותו של המערער (כנספח ז'). זהו טופס 250 של המוסד לביטוח לאומי מיום התאונה, הנושא את חותמת המשיבה 1 ואת חתימת מנהל העבודה מטעמה באתר הבניה, מוסא חמאדה. הטופס מופנה לבית החולים, ובמשבצת של "תיאור התאונה" נאמר בו כך: "הרים סק מלט והיתמוטט כאבים בחוט השדרה". המשיבות צירפו טופס זה לסיכומיהן והסתמכו עליו. כמו כן אין הן מתכחשות לאותנטיות של החותמת והחתימה שעל גבי הטופס, גם לא לכך שהחותם (חמאדה) "היה מנהל עבודה באתר... הוא היה זה היחידי הרשאי לתת טופס תאונת עבודה למחלקת תאונות עבודה" (חקירתו הנגדית של מרדכי רוט, עובד הנתבעת 1, בעמ' 28 לפרוטוקול מיום 9.12.97). מכאן, שלא זו בלבד שהמשיבות 1-2 היו מודעות, עוד ביום קרות האירוע, לקיומה של גרסה לפיה עצם הרמת השק היא זו שגרמה לפגיעה, אלא לכאורה אף הודו בגרסה זו באופן המונע מהן להתכחש כעת לאמיתותה. אמנם טענת המשיבות בפני בית משפט קמא היתה כי חמאדה לא היה עד לפגיעה עצמה, אלא שהה בעת התרחשותה במקום אחר באתר והגיע אל המערער רק לאחר הפגיעה. אולם, מחומר הראיות עולה, כי בהגיעו אל המערער ראה אותו חמאדה כשהוא שוכב על הקרקע כשמסביבו מספר פועלים. לפיכך, יש לראות באמור בטופס ההפניה לבית החולים כמסקנה של חמאדה מהבירור אותו ערך בשטח מיד לאחר האירוע. מסקנתו של מנהל העבודה מטעמן מחייבת את המשיבות, שלא הביאו כל עדות בקשר לנסיבות האירוע, גם אם אותו מנהל לא ראה את המקרה במו עיניו. מה לנו ראיה טובה לכך מאשר דברי המשיבות עצמן בסיכומיהן בבית משפט השלום (עמ' 4) לגבי טופס זה: " בו מופיעה הגרסה הראשונה, ויש להניח כי היא האמיתית... וכל ניסיונותיו [של המערער] לשנות גרסתו זו לאחר הגשת כתב התביעה, נעשו שלא בתום לב מתוך רצון לזכות בטובות הנאה" (ההדגשה הוספה).   

ארבעה חודשים לערך לאחר כתיבתו של טופס 250 הנ"ל אישרה המשיבה 2 פעם נוספת את הגרסה המופיעה בו. אישור זה מצוי במסמך שהוגש כראיה על ידי המשיבות וצורף אף הוא לסיכומיהן בבית משפט השלום (נספח ב(2)). מדובר בהודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה שהוגשו על ידי המערער למוסד לביטוח לאומי במאי 1987. פרטי הפגיעה תוארו שם כך: " בזמן הרמת סק מלט הרגיש כאבים בעמוד השדרה בגב והתמוטט". בסיכומי המשיבות הובא מסמך זה על מנת להצביע על הפער בין גרסתו הראשונית של המערער סמוך לאחר האירוע לבין גרסתו בבית המשפט. אולם כשם שהמסמך פועל נגד גרסתו החדשה של המערער, כך הוא פועל נגד התכחשות המשיבות לגרסתו הראשונה של המערער (כאמור, בניגוד לדבריהן שלהן בסיכומים). הכיצד? בהתאם לדרישות הדין, כולל הטופס לא רק את החתימה של המערער (העובד) אלא גם את החתימה של מעסיקתו (המשיבה 2). בסעיף ט(2) לטופס (בעמ' 3) מופיע הטקסט הבא, ובשוליו התאריך 12.5.87 וחותמת המשיבה 2 בצירוף חתימת עובדת ה" משרד בת"א" שלה בשם רבקה אנג'ל: " אני/ו החתום/ים מטה מאשר/ים כי הפרטים שנמסרו על-ידי הנפגע ועל ידי/נו בטופס התביעה הם נכונים לפי מיטב ידיעתי/נו". המשבצת, המופיעה מיד לאחר מכן לשם הוספת הסתייגויות המעביד מגרסת העובד, הושארה ריקה. הפעם אין מדובר במנהל העבודה באתר הבניה אלא במשרד הנהלת המשיבה 2 בתל-אביב, שחזרה ואישרה את נכונות גרסת הרמת השק והפגיעה ממנה.

שני טפסים אלה מצטרפים לשורה של מסמכים שהוגשו לבית משפט השלום ופורטו בסיכומי המשיבות בפניו, על מנת להראות כי המערער שב וחזר בהזדמנויות שונות על הגרסה התולה את הפגיעה בהרמת השק ותו לא. מדובר בתעודה רפואית ראשונה לנפגע מעבודה מיום 26.1.87; בחוות דעת מיום 10.12.87 של המומחה הרפואי מטעם המערער (ד"ר הנדל); בדיון מיום 15.11.91 בפני הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי; בחוות דעת מיום 11.2.94 של המומחה הרפואי מטעם המשיבות (ד"ר בלאט); ובחוות הדעת של המומחים מטעם בית המשפט (פרופ' רובין מיום 11.10.94 ופרופ' ליברגל מיום 28.2.00). המשיבות לא פטרו עצמן, אגב אזכור מסמכים אלה, בטענה כי המערער איננו אמין לנוכח שינויי גרסתו, אלא ראו בגרסה הראשונה, כפי שבאה לידי ביטוי באותם מסמכים, כזו הטעונה דיון והתייחסות. בהתאם לכך הוקדש חלק משמעותי מסיכומי המשיבות להוכחת הטענה כי מבחינה משפטית אין בגרסה הראשונה כדי להקים חבות ברשלנות מצדן (עמ' 13-16; 18; 21-22). לא עוד אלא שהוכרה באותם סיכומים, יותר מפעם אחת, האפשרות של העדפת גרסה זו על פני הגרסה המאוחרת של המערער שהועלתה בתביעתו (סעיף 2 בעמ' 4; סעיף 8 בעמ' 6; סעיף 12 בעמ' 10; סעיף 16 בעמ' 11; עמ' 19 למטה).                          

8.         אין צורך לומר כי הודאת המשיבות בנכונות הגרסה התולה את פגיעת המערער בהרמת שק המלט - ולדעתנו ניתן למצוא הודאה כזו - מונעת בעדן לחלוק על אימוץ הגרסה בפסק הדין. אולם גם אלמלא ההודאה, עצם מודעותן של המשיבות לגרסה זו החל מתחילת ההליכים, והתמודדותן עמה בבית משפט השלום בהיבט העובדתי ובהיבט המשפטי כאחד, גורמות לכך שאימוץ הגרסה חרף התכחשות המערער לאמיתותה במהלך הדיונים אינו כרוך בגרימת עוול או עיוות דין למשיבות. לפיכך נותרת שאלת צדקת הכרעת בית המשפט לגופה. בהכרעה זו לא מצאנו מקום להתערב, לא רק בשל האישור שניתן לה מצד המשיבות בהזדמנויות שונות, כמפורט לעיל, אלא גם בשל היותה תואמת את כל המסמכים הרפואיים, המלמדים כי במועד הנטען המערער אמנם פונה מאתר הבניה לבית חולים באמצעות אמבולנס, התלונן עוד בחדר המיון על כאבים בעקבות הרמת שק במשקל 50 ק"ג, והמשיך בתיאור זה בפני הרופאים השונים שבדקו אותו בהזדמנויות שונות לאחר מכן ולאורך זמן (בקופת-חולים, במוסד לביטוח לאומי ובמסגרת הבדיקות לצורך ההליך המשפטי). תמיכה נוספת לקביעת בית המשפט מצויה בעדותו של יחיא דאוד עיסא, לפיה המערער, שקודם לכן עבד יחד עמו בתוך המבנה בטפסנות, נקרא לעבוד מחוץ למבנה, עד שלפתע נשמעו צעקות, בעקבותיהן ירד עיסא לחצר וראה את המערער כשהוא שרוע על הקרקע ונאנק מכאבים. לאחר מכן התלווה עיסא לאמבולנס שהעביר את המערער לבית החולים. זאת ועוד: המומחה מטעם בית המשפט (פרופ' ליברגל) אישר כי פריצת הדיסק שנמצאה אצל המערער לאחר האירוע תואמת הרמת משא כבד במסגרת העבודה ולא הרמת משא שגרתי במסגרת חיי היום-יום. כל הראיות הללו התירו לערכאה המבררת להעדיף את האפשרות לפיה גרסתו של המערער בפניה לא היתה בדויה לחלוטין אלא מוגזמת. רוצה לומר: התרחשו הרמת שק מלט ופגיעת גב כתוצאה ממנה, אך לא התרחשו נפילה על ערימת חצץ ונפילת השק על המערער.

ודוק: עצם הנפילה - אם כי לא על ערימת החצץ (או על כף עבודה כפי שטען המערער במקום אחר בעדותו) - לא זו בלבד שלא נשללה בפסק הדין אלא עולה בקנה אחד עם חלק ניכר מן הראיות: עדותו של יחיא דאוד עיסא; טופס 250 וההודעה על פגיעה בעבודה בחתימת נציגי המשיבות, המציינים שניהם את "התמוטטות" המערער; מכתב השחרור מחדר המיון לפיו המערער "נפל" לאחר שהרים את השק והרגיש את הכאב; וחוות דעתו של פרופ' ליברגל המביאה את דברי המערער כי בעקבות הכאב בגב מהרמת השק הוא נפל עם השק על הרצפה. נמצא שקיימות שתי נקודות משותפות לגרסתו הראשונה של המערער כפי שאומצה על ידי בית המשפט ולגרסתו המאוחרת כפי שהוצגה בפני בית המשפט: האחת - הרמת שק מלט במשקל 50 ק"ג על ידו; השניה - נפילתו לאחר הרמת השק. הנקודות המבדילות בין הגרסאות מסוגלות אמנם לשלול את האמינות של שתיהן, אך אינן חייבות לעשות כן. בנסיבות מסוימות, המשותף עשוי לגבור על המבדיל ולהצדיק, תחת פסילה טוטלית של שתי הגרסאות, אימוץ אחת מהן. כאלה הן נסיבות המקרה דנן, בו קיימים חיזוקים חיצוניים שונים לגרסה הראשונה, המקנים לה עדיפות. כפועל יוצא, ניתן להסביר את ההבדלים שבין הגרסאות בגוזמה מצד המערער ובניסיונו להאדיר את רשלנות מעסיקתו על מנת להגביר את סיכויו במשפט. על כך שהדבר ראוי לכל גנאי לא יכולה להיות מחלוקת. עדיין אין בכך למנוע את קבלת הגרסה הראשונית שנראתה למותב ששמע את הראיות מסתברת ביותר מבין כל החלופות הבאות בחשבון. למען שלמות התמונה יצוין, שגם במסגרת עדותו בבית המשפט, המערער לא דבק בהחלטיות בטענה בדבר נפילת השק עליו, אלא היה מוכן להודות כי השק נפל לידו (עמ' 7 ש' 25 לפרוטוקול מיום   9.12.97). יש בכך לקרב עוד יותר בין הגרסאות.

9.         מאחר שקביעתו העובדתית של בית משפט קמא נותרת על כנה, יש לעבור ולבחון את קביעתו המשפטית, לפיה הטלת משימה על עובד בנין להרים שק מלט במשקל 50 ק"ג אינה מהווה רשלנות מצד המעביד, בהיות הסיכון הנוצר בעקבותיה כזה שאיננו חורג מכלל הסיכונים הסבירים והרגילים הקיימים באתר בניה.  קביעה זו נומקה על ידי בית המשפט כך: